סיפורי פרחים: פרח בר (מאת: אילנית מיזרב)

ברקים ורעמים חרשו את השמיים והקפיצו את גל ממקומה. הגשם ירד ללא הרף, וסערה חזקה במיוחד התרחשה בחוף. גל הצמידה את פניה אל זגוגית החלון והביטה אל הרחוב. טיפות הגשים ירדו על זגוגית החלון ושיוו לגל מראה של ילדה בוכה.

נדמה היה לה כי הסערה בחוץ מתחוללת, למעשה, בלבה. למתבונן מבחוץ היה קשה לנחש זאת: לנערה בת השש עשרה, בעלת השיער השחור כפחם היה זוג עיניים גדולות וירוקות בעלות מבט תמים. "נערת הפרחים" כינו אותה כולם. אכן, כינוי זה הלם אותה.

אף איש לא זכר מתי הגיעה לשכונה. למעשה, איש לא ידע עליה פרטים רבים. מדי פעם באה לעזור בחנות הפרחים השכונתית, וגם שם עשתה את עבודתה בשקט וביעילות, מבלי לספר על עצמה דבר. בעלת חנות פרחים לא סיפרה לאיש כי הנערה מתגוררת עמה בדירתה, ולכן היתה פטורה משאלות חטטניות לגביה – האם היתה קרובת משפחתה? האם היתה עזרתה בחנות הפרחים מעין תשלום שכר דירה?

ניכר היה שגל משביעה את רצונה, לא רק מפני שעשתה את העבודה המוטלת עליה, אלא אף יותר מכך מפני שתמיד ידעה להתאים זר פרחים לכל אירוע. לדעתה, כל פרח סימן אופי של בני אדם; וכמו שהפרחים שונים זה מזה בצורה חיצונית, בריח ובצבע – כך גם בני האדם נבדלים זה מזה.

גל למדה בתיכון במרכז העיר. היא השתדלה שלא להתבלט במיוחד, אולם הופעתה החיצונית לא איפשרה לה זאת. היא נחינה במראה מושך, מסתורי ומעניין. ככל שהסתגרה יותר בעצמה, כך גברה מודעות הסביבה אליה; מה גם שגל היתה מגיחה לכיתה כמעט תמיד באיחור. בקול הססני ושקט היתה מבקשת להיכנס. מי שהיה מתבונן בה, היה מבחין כי עיניה אדומות מחוסר שינה ועיגולים שחורים מסתמנים סביבן – אך גם דבר זה אך הוסיף ליופיה עומק, הגביר את המסתורין בהופעתה והדגיש את שערה השחור. כל העיינים היו מלוות אותה כשהיתה מתיישבת במקומה, ואז היתה מוציאה כלי כתיבה בלי להוציא הגה מפיה עד לסופו של היום – והתענינותם גוועה אט אט.
כשנשאלה על איחוריה הרבים ועל עייפותה, מילמלה גל בתשובה דבר מה בקשר לעבודה קשה בחנות הפרחים. חברות רבות לא היו לה ממילא; בתחילה ניסו אמנם הבנות להתקרב אליה ולהכירה, אולם בהמשך הרגישו כי גל מעדיפה להיות עם עצמה ועם החלומות. חברות רבות לא היו לה, אבל מחזרים לא חסרו. היו בהם רבים מחבריה לכיתה של גל ורבים עוד יותר מתלמידי בית הספר שלא מכיתתה. אלה ואלה הציעו לה הצעות שונות – החל מהכנת שיעורים בצוותא ויציאה ידודיותית לסרט וכלה בחברות. אולם גל דחתה את כל נסיונות ההתקרבות, והסתגרה בעצמה עד לאותו יום.

השעה היתה שעת ערב מוקדמת, השעה החביבה על גל. בעלת החנות נעדרה לרגל אירוע משפחתי חשוב, וגל נעתרה לבקשתה ומילאה את מקומה – אף על פי שלא היתה אמורה לעבוד באותו ערב. עתה היתה כה שקועה בסידור זרי פרחים ובעיצובם, עד כי לא הבחינה כי מישהו נכנס אל החנות. לפתע, משהבחינה בזר, פרצה בצעקת בהלה וזר הוורדים נשמט מידה אל הרצפה. היא הרימה מבטה ונתקלה בפרצוף היפה ביותר שראתה בחייה. היו לו עיניים כחולות עומקות כים ושיער שחור, חלק וארוך עיטר אותו.

"סליחה שהפרעתי לך. לא התכוונתי להפחיד אותך – אולם היית כה שקועה בעבודתך.." משהוסיפה לבהות בו, ספק המומה ספק מוקסמת, נאלץ לחזור על דבריו. רק אז נעורה מקפאונה ושאלה אותו לרצונו. התברר לה כי הוא שליח של פיצריה אשר איבד את דרכו. רחובות השכונה בילבלו אותו . גל הסבירה, קצת במילים וקצת בתנועות ידיים, ולאחר לכתו נעלה את חנות הפרחים וחזרה אל חדרה כשראשה מלא במחשבות על הזר המיוחד.
למחרת היום חזר המקרה על עצמו, היה זה אחד מהימים שבהם עזרה בחנות הפרחים. גל היתה שקועה בעבודתה מכדי להבחין כי הנער הזר נכנס אל החנות. "שלום", אמר בקול גברי. גל השיבה ב'שלום' הססני וחלש.
ברק – התברר לה כי זה שמו – האמין כי נוצרת כימיה ביניהם, ולכן פתח בשיחה. הפעם לא התחמקה ולא הסתגרה בשתיקתה. השיחה התנהלה מנושא לנושא. גלשה אל תוך הלילה – וברגע מסוים היו זה בזרועות זה. למן אותו יום נעשו גל וברק לזוג קבוע ומיוחד. היו נפגשים, מטיילים לאורך החוף, במטרה לראות את השקיעה... ומדברים. בעיקר מדברים.

גל הרגישה עם ברק כה פתוחה לשיחה. בתחילת היכרותם היתה מעט עצורה, והיססה מדי פעם כשברק נגע בנושא זה או אחר, כאילו יש בו סכנה. אולם במשך הזמן חשה בטוחה יותר, אולי מפני שמעגלי השיחה שלהם נעשו כמעט קבועים. יותר מכל היו מדברים על תחביבם המשותף – פרחים. לעתים נדמה היה שהם יכולים לשבת שעות בחיק הטבע ולדבר על פרחים, על הנוף, על בעלי החיים... לעתים היתה גל מפתחת את התיאוריה שלה לגבי הפרחים; בשום ספר בוטניקה לא היה ביסוס לתיאוריה, אבל למי אכפת? לעתים היו מדברים, כמובן, על בני אדם ועל החיים בכלל. רק דבר אחד הפריע לברק: הוא חש כי גל מסתירה מפניו דבר מה. משחיתם הראשונה ידע שהיא מסתגרת כשהוא נוגע בנושאים המעוררים בה פחד, משום כך נזהר מהם. אבל המחשבה שיש משהו נסתר הציקה לו. ברק מעולם לא ביקר בביתה של גל ולא ידע דבר על משפחתה, מלבד העובדה שאביה מת לא מזמן. הוא ידע שגרה עם אמה ושני אחיה הקטנים, וכי מסיבה כלשהי עברה לעיר. לעתים חש ברק כי גל עייפה מאוד ותשושה; וכאשר שאל על כך הרגיש מיד כי דרך בשדה אסור וכי היא מתחמקת ממנו. ברק אהב את גל כמו שהיא, ופחד לאבד אותה, ולכן לא הפציר בה בשאלות רבות. הוא אמר לעצמו כי ברגע שגל תרצה – היא תיפתח בפניו ותספר לו על הדבר שהציק והפריע לה.

גל נהנתה מאוד בפגישותיה עם ברק. אולם יכולה היתה להיות מאושרת, בכל זאת העיב דבר מה על הנאתה. בבית ספרה היה בחור כבן שמונה עשרה בשם גיא, אשר לא פסק מלהטריד אותה. מדי שבוע היה פונה אליה ומבקש שתצא עמו, ולא עזרו כל טענותיה כי אינה פנויה.
גל ידעה כי עם כל סירוב גוברת שאיפתו של גיא להשיגה. לקראת יום הולדתו השמונה עשרה הזמין את גל למסיבה, אולם היא עמדה בסירובה. "אני לא יוכלה", אמרה לו. "תהיה מסיבה נורא מוצלחת", התעקש גיא. היא לא השיבה.

המסיבה היתה מוצלחת ויותר מכך. כשהתפזרו האורחים, נותרו עם גיא רק חברים קרובים באמת: "הכנו לך מתנת יום הולדת משגעת", אמר אחד מהם. הם לקחו את גיא, נכנסו למכונית שהביא אחד מהם, ונסעו. "המתנה שלנו תבדר אותך", אמרו לו. הוא הסתקרן.
"זהו המעבר מהנעורים לבגרות", אמר חבר אחר. גיא חשד במה המדובר וחשדותיו התאמתו כאשר הגיעו למלון ישן ברחוב צר ומטונף. גיא היסס מעט, אולם לבסוף – בעידודם הקולני של חבריו ועל רקע צעקותיהם "בהצלחה" – עלה לחדר מספר 18. הוא נקש על הדלת קלות ופתח אותה כשקול סקסי אמר: "יבוא".

היא עמדה שם בגבה עליו, ודיברה בקול החלטי: "תתפשט ותיכנס למיטה; אני כבר מגיעה..." גיא עשה כדבריה, מהסס מעט. כשיצאה מן המקלחת, לבשה חלוק תחרה שקוף אשר כיסה טפח וחשף טפחיים. הוא בחן אותה מכף רגל ועד ראש, ואז פרצו שניהם בצעקת בהלה. הראשון שהתעשת היה גיא: גל, זו את? מה את עושה כאן?" גל מיהרה לכסות את גופה בסדין, עדיין המומה. לפתע פרצה בבכי מר: "אל תספר לאיש שראית אותי כאן. זה לא מה שאתה חושב. אני עושה את זה רק בשביל הכסף – רק כדי לעזור לאמי ולשני אחי הקטנים. בבקשה, תאמין לי. אני חייבת לעזור להם. אין לי ברירה. אני אומרת להם שהכסף בא מהעבודה בחנות פרחים.. לא סיפרתי לאמי שבעלת החנות אינה משלמת לי כלל... המשכורת של אמי כתופרת בבית החרושת לא היתה יכולה להספיק אפילו לשבועיים. אתה חייב לעזור לי ולא לספר לאיש. אם אמי תדע על כך, היא תתמוטט.

נראה שגיא התעשת לחלוטין. הוא אמר: "בסדר, אני לא אספר את סודך – אבל בתנאי אחד. מהיום את שלי"
גל, עדיין בוכייה, מילמלה מלים ספורות: "לא! אתה לא יכול לעשות לי את זה. אני לא אוהבת אותך. בבקשה אל תספר לאיש..." אבל גל לא ויתר: "אם לא תעשי כרצוני – אספר!"

ברקים ורעמים בקעו מן השמים והקפיצו את האנשים ממקומם והגשם ירד ללא הקף וסערה חזקה במיוחד התרחשה. טיפות הגשם ירדו על עורפו של ברק ההמום. הוא הניח ורד אדום ורענן על קברה של גל, ומילמל: "כל פרח מסמל את אופי של בן אדם. ולך מתאים הוורד. פתוח ומלא תקוה ביום , וסגור ומסתורי כשיורד הלילה..."
כשפנה ללכת משם, הבחין ברק בבחור גבה קומה שעמד בצד, נבדל מכולם, והזיל דמעה. היה זה גיא. היחיד מבין כולם אשר ידע את סיבת התאבדותה של גל. היחיד אשר ידע כי כבודה העצמי של גל וכבוד משפחתה היו חשובים לה אף יותר מחייה. היחיד אשר ידע כי גל העדיפה למות ולשמור את סודה עמה, מאשר לחיות עם חשיפתו של הסוד.
"היא בחיים לא היתה שלי" מילמל גיא. "היא היתה פרח בר". הוא יצא מבית הקברות, ונדמה היה לו כי הסערה בחוץ מתחוללת, למעשה, בלבו.


פרידה מזור | מספרת סיפורים
www.fridamazor.co.il